במשך שנים, ניסיתי להסביר לרבים מחבריי מדוע נבדלים אוהדי הקבוצות הקטנות מאוהדי האימפריות הדורסניות. השתמשתי במטאפורות ודימויים רבים משלל עולמות אך ללא הועיל. אני מקווה שבעזרת הטור הזה, יוכלו אותם האוהדים, מדושני העונג, לחוש מעט סימפטיה כלפי אוהדים קשיי יום.   
   פתאום קם אדם בבוקר?

   השאלה המתבקשת- מדוע מחליט חובב ספורט לאמץ לעצמו קבוצה כושלת ולא קבוצה מצליחה, נוצצת ועתירת תארים?  במרבית המקרים, ממש כמו במקרה של כותבכם הנאמן, האוהד יורש את האהדה לקבוצה מאביו. אני עדיין מאשים בכל מוצאי שבת את אבי, על כך שהוריש לי כאבי גב וקבוצה ששוברת את ליבי בכל שבוע ושבוע. ישנם אוהדים שפשוט התאהבו ממבט ראשון, דווקא בקבוצה קטנה. יכול להיות שבמשחק אשר צפו, הפגינו שחקני הקבוצה הנחותה משחק הרואי ויוצא דופן. לדאבונו של האוהד החדש, הוא מגלה את האמת המרה  במהרה ונידון ללוות את אהובתו לשארית חייו, ללא אפשרות לחנינה. 

    "נולדנו לסבול" היא סיסמא אשר מאפיינת קבוצות אוהדים רבות בארצנו ובניכר, וכל קבוצת אוהדים משייכת את משפט זה לרפרטואר שלה. בארץ, התחיל השימוש במשפט זה בעיקר בקרב אוהדי הפועל תל-אביב, אך בעשור האחרון האדומים השילו מעצמם את תדמית ה"שמעון פרס", אשר דבקה בהם במשך שנים, והעבירו את המשפט ליהלומים מנתניה. אוהדי הצהובים-שחורים מהשרון, אשר ידעו ימי זוהר בשנות ה-80, התרגלו בשני העשורים האחרונים לזגזג בין הליגה הלאומית וליגת העל. "נתניה ועוד 15", משפטו המפורסם של מוטל'ה שפיגלר בשנת 1983, רק מזכיר לאוהדים את התקופה הטובה, אליה הם מייחלים לשוב.  באחד ממשחקי הדרבים התל-אביביים בשנים האחרונות, הניפו אוהדי הפועל שלט ענק ועליו הכיתוב: אנחנו לא בחרנו בחיים נורמאלים, אנו בחרנו בך הפועל תל-אביב. לנוכח הצלחותיה של הקבוצה לאחרונה, נדמה שהמשפט מתאים כעת דווקא ליריבתה הצהובה, מכבי.

    אוהדיה של מכבי תל-אביב מנסים, בלית ברירה, להתרגל למצב החדש, בו הם נמצאים במרכז הטבלה ולא זוכים בתארים. ליבי על אוהדים אלו, אשר אינם מנוסים וערוכים למצבים מסוג זה. בתור אוהד של קבוצה בינונית ומטה, תמיד קינאתי באוהדיה של מכבי תל-אביב בשל אושרם אשר נבע מהצלחה תמידית. כאשר חלה הידרדרות חדה ביכולתה של הצהובה, אני מודה כי שמחתי לאיד. כיום, אני מזדהה בקלות עם אוהדי הקבוצה הממורמרים והמיואשים. כאשר הם מפסידים אני משתתף בצערם וכאשר הם מנצחים, אני בדרך כלל גם עצוב כי הקבוצה שלי מפסידה...  לפניכם שיר אוהדים של מכבי תל אביב, שיר זה לא מאפיין את המסורת הצהובה והמצליחה. "השיר הזה מאפיין רק השנים הקשות שעוברות עלינו לאחרונה" ציטוט של אוהד ותיק משער 8 (א. דנינו) 

   "ברע, בטוב אלך איתך מכבי, להיות איתך נשבעתי."

עוד מאותו אוהד: "פעם אוהדים כאן לא ידעו מה זה אומר להיות עם מכבי בזמן רע, כיוון שלא היה לנו קשה/רע במשך שנים רבות. גדל פה דור חדש של אוהדי מכבי, אולי הוא ידע להעריך יותר טוב את ההצלחה כאשר, ב"ה היא תחזור אלינו."

    גודל השמחה Vs עצבות ההפסד

קבוצה גדולה (תחשבו לצורך הדוגמא על מכבי חיפה) רגילה לנצח כמעט בכל משחק, קבוצה קטנה נאלצת להשלים כמעט בכל שבוע עם הפסד מר. אושרם של אוהדי הקבוצה הגדולה, לאחר ניצחון, הוא רגעי ומתון, בדרך כלל אורך משך כמה שעות אחדות בלבד. לעומת זאת, כאשר הקבוצה הנחותה מנצחת, קשה לתאר את שמחתם של אוהדיה במילים. אוהד שכל חייו "אוכל חרא" יודע להעריך את הטעם המתוק והמשכר של הניצחון, בצורה שאוהד מהסוג השני איננו יכול לדמיין. כשדוד מנצח את גוליית, אין החיוך נמחה מעל פני המנצחים. גם לא לאחר מספר ימים. הוא מתחלף בתווי הפנים הרגילים רק במשחק הבא, כאשר הכאב הצורב של ההפסד מכה שוב.  אותו נוהל פועל באופן הפוך בהפסדים. אוהדי קבוצת ה"Underdog" כבר למדו לבלוע את ההפסד המר ולהמשיך בחיים כבר ביום למחרת. מצד שני, אוהדי ה"פייבוריטית" רואים בהפסד כהשפלה ובנוסף, כיוון שמעטים המקרים בהם קבוצתם מפסידה, הם זוכרים זאת לדיראון עולם. (ע"ע ההפסד של חיפה לבית-שאן ושל מכבי תל-אביב לסנטה- קולומה מאנדורה).

     עולם הדימויים התנכ"י בא לידי ביטוי פעמים רבות בקרב אוהדי הכדורגל, אוהדי הפועל פתח-תקוה מכנים את קבוצתם, זה שנים, בשם "הפועל איוב". אוהדיו המיואשים של אחד מן המועדונים הותיקים והמעוטרים  בישראל, כבר התרגלו לחיים של אכזבות ומפחי נפש. לפניכם שיר של הקבוצה אשר מראה כי אין הגיון באהבה ובאהדה של קבוצה זו:
"אין קבוצה, אין תארים.
בלי הנהלה, בלי שחקנים.
רק אותך הפועל. יאללה הפועל."
   גם כשאין עתיד לקבוצה והכל נראה שחור, ממשיכים אוהדי הקבוצה לפקוד את "האורווה" המעופשת והביניימית.